סיפור לבין הזמנים

זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה: רש". ואם תאמר, למה כתב בפרה אדומה לשון 'גזרה היא מלפני', והלא כל המצות גזרות מלפני הקב"ה, כדא' בפרק הרואה האומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך' משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות. ואם כן כולם גזרות הם מלפני הקב"ה. (קושית הרא"ם).

המהר"ל בגור אריה משיב על כך: אין הפירוש שיהיו גזרות בלי טעם כמו שסובר הרמב"ם ז"ל (מו"נ ג, מח) , דזה אינו, אלא הם גזרות שיש בהם טעם. ומה שנקראו 'גזרות' אחר שיש לכל אחת טעם, היינו שלא יאמר האדם שהם של רחמים, שהקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות ועושה דבר לרחמים, וזה אינו, שהתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כל דבר במדת הדין, שכך נותן הדין לעשות, ואינו משום רחמנות.

הסיפור שלהלן, אירע אצל אחד מבני משפחתי הקרוב, שמעתי ממנו בפרוטרוט על השתלשלות המקרים. ואולי ממנו נשכיל להבין עד להיכן מגיע תוקף חוקי התורה...

...בין הזמנים, יום שישי קיצי ארוך, עד כניסת השבת נותרו שמונה שעות, אברך צעיר בר אוריין פוסע לאיטו במסלול הליכה. לאחר שהתפלל שחרית במירון אצל ר' שמעון, טבל במקווה הסמוך, שלח התפילין עם אחיו, וביקש שימסור לנוות ביתו על רצונו לטייל.., משפחתו התארחה אצל קרוביו בצפת, ובינתיים חשב הוא לנצל עד תום את ימי בין הזמנים, שמונה שעות מפרידות בינו לבין תחילת הזמן, 'עכשיו זה הזמן' הרהר לעצמו, ומשכך התחיל מסלול הליכה, כזה היה, הליכה בחיק הטבע נתנה לו מרגוע ושלווה... מצויד בשני בקבוקי מים בלבד, מגבעת וחליפה, שהרי לא יאה ל"בן תורה" לשכוח לבושו.. יצא לדרך.. בחשבון משוער יוותרו לו לפחות כארבע שעות בסיום המסלול, זמן מספיק בשביל להתכונן לשבת קודש.. בעבר כבר "עשה" את המסלול פעמים אחדות, מכיר הוא ויודע את כל נפתוליו ואין סיבה שהפעם הזו תהיה שונה, כך לפחות חשב... אלא שדברים משתבשים, נכנס הוא לעמקי המסלול וברצונו לקצר הדרך, לקח פניה ימינה ואחר כך שמאלה, לפי הכירו את פני השטח, בתחילה עוד ראה ציוני הדרך, אך כעבור זמן מה נעלמו להם, הרגיש שנוטה מהדרך המוכרת לו, 'אמשיך ללכת עוד קצת אולי אמצא מוצא לדרך, פינה מוכרת, חשב לעצמו, אלא ככל שהתקדם מצא עצמו מצא עצמו מסתבך יותר ויותר, אנשים לא נצפו בשטח...    ליצור קשר לא היה בידו היות ולא החזיק מכשיר פלאפון, 'מפני מה נצרך מטיב לכת כמוהו להסתמך על מכשיר פלסטיק לבקשת סיוע הרי מכיר הוא את שבילי המסלול יותר מבעלי החיים השורצים במקום'...קבע.  ניסה לחזור לנקודת המוצא, אך מלבד סיבוב חוזר על עקבותיו, לא הגיע לנקודת מוצא או תצפית שתספק לו השגה כל שהיא היכן הוא נמצא...כשהציץ בשעונו החוויר מעט, עד כניסת השבת נותרו עוד שעתיים ומחצה, כבר עברו חלפו להם חמש וחצי שעות בחטף, מבלי לדעת היכן הוא נמצא ומאין יחלץ... וכבר בקבוק אחד כילה תכולתו, והשני עומד על חציו, אבל מה שהציק והטריד מנוחתו, היה חשש מחלול יום המנוחה הקדוש, החליט בדעתו להמשיך ללכת, אף שלא מצא ידיו ורגליו במקום, אולי לכל הפחות יאתר שביל יציאה...השמש לאיטה שקעה, והוא בבגדי חול מיוזע ובאפיסת כוחות התיישב על סלע, מצפה היה לבאות.. נטל את תיקו והשליך את דברי המוקצה בפינה...התחיל מזמר "לכה דודי" בכסופים ובערגה, קבלת שבת בשדה, כראוי לקבל פני המלכה... השמש שקעה, במקום שרר חושך כבד מלבד אור הכוכבים המנצנץ, קולות של חיות השדה נשמעו מרחוק, גם אם חיות טרף גדולות לא שכנו שם, קרובי משפחתם הקטנים היו גם היו, אף נחשים ועקרבים ודאי מצאו להם שם מקום למחייתם.. אבל הוא נחוש בדעתו את יום השבת לא יחלל ויהי מה, להמשיך בדרך לא שייך הרי נכנס לשאלה של תחומים... לכן חיפש לעצמו מקום מסתור .. ושם נם את שנתו בעודו מצטנף מפני צינת הלילה... עוד קודם שנרדם הרהר על בני ביתו המתפלצים מחרדה היכן הוא, ומה קורה אתו שלא הגיע, ודאי הזעיקו עזרה.. ובעודו מהרהר שקע בשינה, כשקול נשמותיו מתווסף לקול החיות... בלילה התעורר כמה פעמים לקול רשרושי העלים ופצפוצי הענפים, לבסוף הכריעה אותו העייפות וחזר לישון... עם עלות השחר התעורר לקול הציפורים, בשיפולי הרקיע עדין אציץ ירח דועך, כבר יסיים הוא את משמרתו, השמש עלתה לאיטה לשמי הרקיע והטיחה בו קרניה החמות, הוא נאלץ להסתתר, אבל לריק, היא מצאה אותו בכל מקום, שפתותיו יבשות, את הבקבוק השני כבר בערב אשתקד סיים לשתות.. מיובש ועייף נשאר ישוב על מקומו... בעל קורא ותיק היה, משום עת לעשות לה' שינן כל הפרשה בעל פה, היה בה בכדי לנסוך בו כוחות חדשים... שעה קלה אחר חצות היום, מגיע לאזניו קול נהמה, לא של חיה, אלא של מנוע רכב ר"ל, יהודים מסכנים תינוקות שנשבו, מצאו להם ביום זה את פורקנם, בסיור עם רכב שטח בינות להרים והנחל... בתחילה עוד הרהר שמא אגש ואבקש עזרה, 'הלא בלא מים ואוכל, עם שמש קופחת על ראשי, אם לא פיקוח נפש יש בדבר, ספק אולי יש כאן'... אלא שמיד סילק מעצמו מחשבה זרה זו... בעודו מהרהר, התקרבה שיירת הג'יפים לכיוון מקום הימצאו, ראו אותו הנוסעים מיובש מיוזע, עצרו בצד הדרך והציעו את עזרתם אך הוא סירב, 'לא אתן ליהודי להוסיף בחילול שבת למעני', התווכחו עמו שבמצב כזה ודאי אין שום איסור בחילול השבת, הרי הקב"ה נתן יום המנוחה בשביל מנוחת הנפש ולא לעגמתה... [כדרכם של אנשים הרחוקים משמירת תומ"צ המנסים לחנך שומרי התורה בדברי הבאי ומוצאים עזר וסעד בד"ת להבלותות והגיגי ליבם]... אך הוא בשלו עמד בסירובו "חוק חקקה התורה בשמירת השבת ואין אנו ראויים לפרשה כרצוננו לטוב ולמוטב" השיב להם בחזרה..., והם בשלהם התעקשו להזמין לו חילוץ, אך אחר שביקש והתחנן שיניחו לו, עזבו אותו לנפשו... השמש זחלה בהדרגה לעבר רום הרקיע, אט אט ירדה לאיטה פונה מערבה לחתום משמרתה, לא לפני שצבעה את השמים בצבעי ארגמן, ברקע נשמעו ציוצי הציפורים, לבסוף דחק הלילה את אור היום והחשיכה השתלטה במלוא עוזה.. אלא שאור גדול הציפו פנימה, בליבו הרגיש שמחה עצומה וחיוך ענק נמרח על פניו, אור השבת לא נפגם אצלו במאומה, אמנם קידוש על כוס יין לא קיים לצערו, אבל על קדושתה שמר לא הרס... אפס לא הניף בידיו החלות בברכה, אבל הניף קדושתה, גם אם את גופו לא עינג בשלשת הסעודות אבל נפשו התענגה לבטח בשמירת השבת..

פרק ב' - בני משפחת האברך כבר היו ערוכים ומוכנים לקבל השבת, אלא שאב המשפחה בושש מלהופיע, קרובי האישה בקשו להזעיק עזרה, אך הרעייה את נפש בעלה הכירה, שיערה מה שמסתמא אירע, ולא חפצה עדיין להשבית יום הקדוש ולחללו... אם התפוח לא נופל רחוק מהעץ, אומרים העולם על הבן אצל אביו, הרי על אחת כמה וכמה שזיווג שהקב"ה מזווג הדמיון לו רב בתכונה וביר"ש... כשנכנסה השבת ועדין לא הגיע, נלחצה במעט אך מיד הרגיע בני משפחתה, ידעה על עוז רוחו, ובוודאי בכדי לא לחלל השבת נשתהה במקומו.. במוצאי שבת הדפיקות בביתם לא נשמעו.. באותה שעה האם השיבה מחוץ לבית לשאלות השוטרים, מתי והיכן יצרה לאחרונה קשר עם בעלה נשאלה.. וכששמעו שמכניסת השבת לא העבירו קשר ביניהם, תמהו בקול גדול היאך יתכן... וכבר יצרו קשר עם נידות המשטרה באזור כולו לחפש אחר האיש האבוד, אלא שכעבור זמן מה, ראו הלך מיוזע עם פרצוף מחויך.. מתקרב לאיטו נשרך ברגליו, הילדים בקריאות שמחה קפצו לעבר אביהם החוזר ממסע במדבר... השוטרים החמיצו פניהם לא מבינים הם אם לצחוק או לבכות, ולבסוף סלקו ידם בלי לעשות סיפור מהעניין... ילדים בוא ניגש לעשות הבדלה זרק לעברם אביהם...בשמים ישנם? כן אבא!..והששון והשמחה שבו למשפחה היקרה.. יום ראשון תחילת זמן אלול, הוא מתנועע בחדוות הלימוד ועל הסטנדר מונחית לה גמרא שבת.. איש לא ידע על סודו הכמוס, מה שעבר עליו באותה שבת...

  קידוש ה' אינו רק על דרך החיוב אלא אף על דרך השלילה, כשאדם מונע עצמו מדבר חטא, הרי הוא מקדש שם ה' בעולם